כפר הנוער ויצו נחלת יהודה ראשל"צ מקום שכיף לגדול ולהצליח בו !
מתוך אתר "נזכור" של משרד הביטחון ואתר ההנצחה של נפגעי פעולות האיבה
מלמד, ענת ז"ל
בת ידידה וגדעון, נולדה ביום ז' באייר תש"ך(30.4.1960) בפתח-תקוה. ענת למדה בבית-ספר יסודי ובחטיבת-ביניים בקיראון, וסיימה את חוק לימודיה בבית-הספר התיכון חקלאי ביישוב נחלת יהודה, שליד ראשון לציון. בתקופת לימודיה הצטרפה ענת לגרעין נח"ל אבידן, ששם לו למטרה הצטרפות והתיישבות במושב "הר-אודם" שברמת הגולן. עם סיום לימודיה, שבהם גילתה חריצות וידע רב והתמחות בענף הלול, עברה ענת למושב הר-אודם.
לאחר שהות של שלושה חודשים במושב, גויסה ענת בסוף נובמבר 1978. יחד עם חבריה לגרעין היא התנדבה לנח"ל. לאחר הטירונות, המשיכה ענת את שירותה בקיבוץ גונן ובמחנה "גדי" שבבקעה. עקב סכסוך שהתגלע בין חברי הגרעין ואנשי מושב הר-אודם, הגיעו רק מקצת חברי הגרעין לתקופת השל"ת שלהם למושב, וענת ביניהם.
ביום ח' באייר תש"ם (23.4.1980), שבוע לפני שמלאו לה 20 שנים, נפלה ענת בעת שירותה והובאה למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח-תקוה. היא הניחה אחריה הורים ושני אחים.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה, עמד מפקדה על אופיה וכתב: "ענת הייתה מלאת רוח חיים ועליזות, חדווה ושמחת חיים. היא אהבה את הסובב אותה, את חבריה, משקה ומקום עבודתה. תלונות לא נשמעו מפיה, ותמיד הייתה נכונה למלא את כל המוטל עליה ברצון ולשביעות רצון כולם. נערה ישרה והוגנת, מעולם לא העמידה פנים ואמרה תמיד את אשר על ליבה... עדינת נפש הייתה ולא יכלה לשאת עוול הנעשה לנגד עיניה".
אנדרטה לזכרה הוקמה בבית-הספר התיכון החקלאי בנחלת יהודה.
בריברם, יוסי ז"ל
יוסי, בן רחל וטוביה, נולד ביום א' בתמוז תשי"ד(2.7.1954) בקיבוץ מעגן. הוא למד בבית-הספר היסודי "אשלים" באופקים והמשיך בלימודיו בבית-הספר היסודי במבטחים. אחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון החקלאי בנחלת יהודה, שליד ראשון לציון. יוסי היה תלמיד חרוץ ושקדן. הוא הצטיין במקצועות ההומניים ובעיקר בספרות. כאשר החל ללמוד בבית-הספר החקלאי נמשך לבו אחר המכונות החקלאיות הכבדות. לדברי מחנכו בבית-הספר בנחלת יהודה, היה יוסי לדוגמא אישית בעבודה ולמופת ביחסי-הרעות שלו. הוא היה רגשן, כתב שירים והלחינם ואף שקד על פיתוח קולו. כן היה בעל חוש הומור וכשרון משחק. יוסי היה שמנמן והליכתו איטית משהו, גופו מוצק וכוחו רב. אהב לעבוד והיה נמרץ, דינמי מאוד ועקשן בעשייתו. תמיד היה חייכן וחברותי ונכון לסייע לחבריו בעת צרתם. עלם טוב לב, שאוזנו קשובה תמיד לכל אדם. מטבעו היה ביישן ושקט, צנוע ונחבא אל הכלים. ישר היה ובעל מצפון והיו בו תום-לב וכנות. הוא רחק מריב וממדון, ועשה ככל שיכול להשכין שלום בין חבריו. יוסי היה בן נאמן ומסור להוריו, דואג למשפחתו ועוזר לאחיו. שלטונות הצבא הסכימו לדחות את גיוסו, כדי שיוכל לסייע לאביו בכלכלת הבית.
יוסי גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, הוצב לסיירת "חרוב". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו בסבילותו הרבה. מעולם לא התאונן על האימונים המפרכים ועל קשיים בחיי הצבא. כשנפגע ברגלו לא סיפר על כך לאיש, משום שחשש שירחיקו אותו מקורס הצניחה. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב מכתבים הביתה ככל שיכול. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יוסי בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בסיני. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), פעל יוסי במסגרת כוח שעסק בטיהור דרך מכוחות האויב, ליד תעלת המים המתוקים שממערב לתעלה. בפעולה זו נפגע הזחל"ם שלו פגיעה ישירה, ויוסי נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יוסף מילא את תפקידו באמונה והיה מקובל על כל חבריו".
בית-הספר החקלאי בנחלת-יהודה הוציא לאור עלון לזכרו ובו דברים על דרכו ודברי זיכרונות של מורים ושל ידידים; כן הוקדשו מספר עמודים לדמותו של יוסי בחוברת זיכרון של סיירת "חרוב".
רוזנמן, בצלאל ("אלי") ז"ל
בן זאב וחנה. נולד ביום כ"ט בטבת תש"י(18.1.1950) ברמת גן. הוא למד בבית הספר "ויצמן" ביפו ובבית הספר "ראשונים" בבת ים את לימודיו התיכוניים השלים בבית הספר התיכון החקלאי "נחלת יהודה". הוא היה נער חברותי מאוד, בעל חוש הומור עדין ומיוחד במינו. תמיד היה בין מארגני המסיבות וההצגות בפנימייה שבבית הספר התיכון ואחרי כן גם בצבא. בבית הספר התיכון ואחר כך בשירותו בצבא התבלט בצלאל מתוך חבריו, בעיקר בזכות הסמכות והביטחון שהשרה על סביבותיו ובזכות נדיבות לבו. בצלאל ידע תמיד לעודד, לשמח ולהעלות את המורל בהומור שלו ובעליצותו הטבעית. הוא היה גם ספורטאי ושיחק בכדורגל בנבחרת של חיל השריון.
בצלאל גויס לצה"ל בתחילת מאי 1969 והוצב לחיל השריון. אחד מחבריו לטירונות מספר כי הוא היה הרוח החיה בין החיילים; הוא דאג לארגן ערבי הווי כדי להעלות את המורל שלהם - ובייחוד בשלב השני של הטירונות. לפני סוף הטירונות יצא בצלאל לקורס חבלה, אבל תמיד שמר על הקשר עם חבריו בכל חופשה היה בא לבקר אצלם. לאחר הטירונות חזר בצלאל כחבלן לפלוגה והוא וחברו ירדו לגזרה הדרומית של קו התעלה. זה היה בתקופת "מלחמת ההתשה" והפלוגה סבלה אבדות בנפש ופצועים. כשנכנסו למוצב התחילו בעבודות ביצורים ושמירה. בצלאל עלה על סוללת המוצב כדי לנקות את תעלת הקשר ואילו חברו מילא שקי חול לביצורים בתחתית הסוללה. לפי סיפורו של החבר, כנראה שכח בצלאל כי לפני אויב הוא עומד, שכן עדיין לא היו רגילים בחיי מוצב באזור התעלה והוא עבד על הסוללה כשראשו חשוף. למזלו של בצלאל קשה היה לכוון כלי הנשק אליו כי כל הזמן היה מתכופף. אך לפתע נשמע מטח אש של מקלעים כבדים שנורה לעברו ובצלאל ביצע אינסטינקטיבית גלגול קרב מושלם. החבר רשם בזכרונו, כי כל זמן היותו חייל ומפקד בצה"ל לא זכה לראות גלגול קרב אמיתי, מושלם ודינמי יותר מגלגול זה; אכן בצלאל היה הראשון שלמד מהו אויב מקרוב. החבר ממשיך לספר: "באחד הימים כשעמד בתצפית קדמית לעבר התעלה, החלה הפגזה רצינית ורסיסי אחד הפגזים, שהתפוצץ בקרבת התצפית של בצלאל, פגעו במקום אך למזלו לא נשרט בצלאל. רסיס אחד פגע אמנם בקסדה שעל ראשו ועוד אחד פגע בעדשת משקפיו שהיו בכיסו וניפץ אותה (את המשקפיים המנופצים שמר למזכרת). מיד לאחר שירדו אל הקו, סיפר החבר, נשלחו לקורס מ"כים ובצלאל, כתמיד, היה הדמות המרכזית בהרמת המורל בקורס. כשהסתיים הקורס נשלחו בצלאל (שקיבל דרגת רב"ט) וחברו לשרת כמפקדים בבסיס הטירונים של השריון. כמפקד ניחן בצלאל בכושר מנהיגות מצויין. מצד אחד ידע לצחוק ולהתבדח עם המפקדים ומצד שני נהג בהם ביד חזקה, כדי לחנכם וללמדם חיי צבא למופת. בצלאל הספיק לחנך ארבעה מחזורי טירונים והפך אותם מאזרחים לחיילים של ממש. על כך יכול להעיד כל חייל שהיה תחת פיקודו - והם רבים". נוסף לתפקידו כמפקד, מוסיף החבר, היה מבצע את העבודה השגרתית כחבלן גדודי, בבדיקת הדרכים יום יום. בזמן השירות בקו התעלה חדר מטוס מצרי מדגם "סוחוי 7" לתוך שטחנו ועמד לתקוף את המוצב שבו היו בצלאל וחבריו. הם פתחו באש מנשק קל מן הקרקע לעבר המטוס. המטוס נפגע והתרסק לא רחוק מהם. בצלאל לא הספיק לגמור את שירות החובה שלו. ביום כ' בסיון תשל"א (13.6.1971), נפל בעת מילוי תפקידו בעלותו על מוקש. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
אנדרטה לזכרו הוקמה במקום שבו נפל.
אברהמי (רמי), רחמים ז"ל
בן בתיה וגבריאל, נולד ביום י"ז בתשרי תש"י (10.10.1949) בסננדג' שבאירן, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. הוא למד בבית-הספר היסודי ע"ש רמז בראשון-לציון ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון החקלאי בנחלת-יהודה. מחנכו בכיתה מעיד עליו שהיה תלמיד מצטיין, נקי מאוד ומאורגן להפליא. היה בו שקט פנימי, רגיעה נפשית והיה מצוין בנימוסיו ובכנותו. הוא היה חבר בגרעין "רבדים", שהיה גרעין השלמה לקיבוץ צרעה. לאחר שעשה במחנה עבודה בקיבוץ, החליט להצטרף למשק ולבנות בו את ביתו. חבר-המשק שהדריכו מספר עליו, שהייתה לו אוזן כרויה לכל אדם והוא היה מוכן לסייע, סיוע חומרי או רוחני לכל מי שפנה אליו. הייתה לו גישה רצינית לכל בעיה שנתקל בה ויחס של כבוד לכל הסובב אותו. בבית הוריו המסורתי חונך לאהבת האדם. הוא היה חובב פרחים והתמסר לגידולם ולטיפוחם.
רחמים גויס לצה"ל בסוף יולי 1967 והוצב לחיל-הרפואה. לאחר הטירונות השתלם בקורס לצניחה, בקורס מ"כים-חי"ר ובקורס לחובשים קרביים. בימי מלחמת ההתשה היה מוצב בסיני ונודע שם במסירותו הרבה בטיפול בחבריו שנפצעו. הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו, הקפיד לכתוב הביתה והרבה לשהות בחופשותיו אצל הוריו ולטפח את הגינה שליד ביתם.
לאחר השחרור מצה"ל, הקים את ביתו בקיבוץ, וגינתו הייתה לשם דבר ביופיה. הוא אהב לקרוא, בעיקר ספרות יפה, רוסית-קלאסית (את כתבי טולסטוי ודוסטויבסקי). הוא היה חובב ספורט והתאמן בקארטה. את זמנו הפנוי הקדיש לחוג לדרמה ולמלאכת-יד. רמי היה טוב לב, ישר וכן, ורגיש מאוד למעשי עוולה וחוסר צדק. היה לו חוש הומור ועל שפתיו הייתה תמיד בת-צחוק נעימה ושובבנית. הוא היה דקדקן מאוד בהופעתו ובלבושו. הוא נודע במשק באהבתו לילדים והרבה לשחק אתם. במלחמת יום-הכיפורים השתתף רמי בלחימה בסיני ושירת כחובש פלוגתי בגדוד צנחנים. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד(19.10.1973) בשעה שנע עם פלוגתו בציר "עכביש" בגזרה המרכזית בסיני, הופגזה שיירת הגדוד. רחמים נפגע מרסיס פגז בכתפו השמאלית ומת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון-לציון. השאיר אחריו אישה ובן, אב אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
מפקדו סיפר עליו, שהיה חובש מצטיין, חייל אמיץ ומסור וחבר למופת לכל אנשי יחידתו.
קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, שירי זכרונות משל אשתו, תצלומים ומכתבים.
שטיין, מיכאל (מיקי) ז"ל
בן חנה ובנימין, נולד ביום כ' בניסן תש"ט (19.4.1949) בראשון לציון. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם רמז והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי "נחלת יהודה" בראשון לציון. מיכאל היה חובב ספורט, בעל כוח גופני רב והצטיין בענף הדיפת כדור-ברזל. היו לו ידיים מיומנות והוא הרבה לעסוק במלאכת-יד, במתכת ובעץ. מנעוריו היה חובב טבע והרבה לטייל ברחבי הארץ וליהנות מאתריה ומנופיה. מטבעו היה חברותי מאוד וקל להתיידד, נוח לבריות, מכניס אורחים ומסביר פנים לכל אדם. הכל הכירו אותו כאדם מנומס ונעים הליכות, המוכן תמיד לעזור לזולת מתוך נדיבות-לב ורוחב-יד. חברים נהגו לפנות אליו בבקשת עצה והוא מצא תמיד זמן בשבילם. ישר-דרך היה, גלוי-לב, דובר אמת ובעל מצפון. תמיד היה אופטימי ושמח, בעל חוש הומור ואוהב להתבדח. הוא אהב מאוד את בני משפחתו והשפיע עליהם מתנות רבות, ורחש כבוד והערכה לאביו.
מיכאל גויס לצה"ל בסוף יולי 1967 והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס לקשרים גדודיים. הוא היה חייל ממושמע, אחראי ומסור לתפקידו. מפקדיו אהבוהו והוא היה מקובל על חבריו. במשך כל תקופת שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את בני משפחתו, הרבה לכתוב מכתבים הביתה, ולא סיפר להם על האימונים המפרכים ועל חיי השדה הקשים, כדי שלא לצער אותם.
במלחמת יום הכיפורים השתתף מיקי בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפל בקרב במוצב "אורקל", בגזרה הצפונית. בשעה שנסוגו הוא וחבריו מן המוצב, לפי פקודת נסיגה שנכפתה עליהם, התקיפום חיילים מצריים מן המארב ומיכאל נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר, אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון לציון. השאיר אחריו אישה ובן, אב ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מיכאל לחם בגבורה רבה במעוז "אורקל", שעל שפת תעלת סואץ, ונפל בהגינו על חבריו ועל ביתו אשר בעורף. הוא היה אדם ולוחם למופת".
סהלו, אברהם ז"ל
בנם הבכור של יפה ונתן. נולד ביום ד' באייר תשמ"ב (27.4.1982) בבית החולים "צ'אצ'לה" בעיר גונדר שבאתיופיה. אח ליצחק, דוד, רפי, ספיר, הודיה ושרון.
עד גיל שלוש גדל באתיופיה, ולאחר מכן שהה עם משפחתו במשך שמונה חודשים במחנה העולים שבסודן, לקראת העלייה לארץ.
בשנת 1984 עלתה המשפחה לארץ. תחנתה הראשונה הייתה בכפר סבא, ולאחר כשלושה חודשים עברו לירושלים. במשך כשנה התגוררו בשכונת גילה במגורים זמניים ובהמשך עברו לבית בשכונת רמות. מסע הנדודים של המשפחה הסתיים בשכונת נווה יעקב, שם השתקעה המשפחה.
אברהם, אבי בפי כול, למד בבית הספר נחלת יהודה. הוא התגלה כתלמיד נבון וחכם והצטיין בלימודיו. על אף קשיי ההסתגלות לארץ ולשפה החדשה, לא חסך מאמצים, השקיע והתמיד, וסיים שתים-עשרה שנות לימוד עם הישגים גבוהים בבחינות הבגרות.
אבי היה הבן האידאלי שעורר בהוריו את הרצון להמשיך את השושלת ולהביא ילדים נוספים לעולם. כילד היה שובב, מפונק, והילך קסם על כל סובביו. תכונותיו הבולטות היו הרצון לעזור והיכולת לנהוג בכבוד בכל אדם ובכל מצב.
אבי התגייס למשמר הגבול ב-21.3.2002 ושירת בבסיס ההדרכה של מג"ב בשכונת נווה יעקב. הוא היה גאה בתפקידו ואהב את שירותו.
ביום י"ג בתמוז תשס"ב (23.6.2002) נפל אבי בעת שירותו בתאונת דרכים מחרידה שאירעה בסמוך לביתו. חיים שלמים נגדעו והותירו את משפחתו וחבריו המומים ודואבים.
אבי היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר הורים ושישה אחים ואחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב שוטר.
כתבו בני משפחתו: "אנו ממשיכים את החיים אך הם לעולם לא ישובו להיות כשהיו. כמו בפאזל שחלק ממנו חסר ואי אפשר להשלימו, כך אבי חסר לנו. נזכור אותך תמיד."
כהן, גיל ("גילי") ז"ל
בן מנחם ומרים. נולד ביום ז' בתשרי תשי"א(18.9.1950) בחולון. הוא למד בבית הספר היסודי "ביאליק" בחולון והיה חבר בתנועת נוער. לאחר מכן עבר לבית ספר תיכון חקלאי בנחלת יהודה וסיים שם את לימודיו. גיל ניחן בפיקחות רבה. הוא ידע להחשות, כאשר חש כי השתיקה יפה. המציאות נצטיירה בעיניו בבהירות רבה והוא הביט בה למישרין, בלי להיכנע לרגשותיו.
הוא גויס לצה"ל בנובמבר 1966 והוצב לחיל השריון. ביום י"ב באב תשכ"ט (27.7.1969), כעבור יותר מחצי שנה מיום גיוסו לצה"ל, נפל גיל בקרב באזור תעלת סואץ. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקדו בין יתר דבריו: "בתקופה הקצרה בה היה גיל תחת פיקודי, התגלה כאחד החיילים הטובים ביחידה. הוא הוכיח שקדנות ויכולת בעבודה והשתלב יפה בחיי החברה. גיל לא שאף להתבלט והצניעות הייתה אחת התכונות היפות בהן נתברך. התנהגותו והישגיו העידו תמיד על אישיותו היפה".
שחר יעקב נלאה ז"ל
יעקב (בועז) נלאה (הוד)
נולד בבאר שבע, ביום כ"ד בניסן תשל"ה (5.4.1975). מסכת חייו הייתה רצופה קשיים ומכאובים ואף על פי כן אהב את החיים ונאחז בהם. בהיותו תינוק נדד בין משפחות אומנות עד שאומץ בידי חמדה וחיים בן שושן מחולון.
את ראשית לימודיו עשה בבית ספר יסודי בחולון. בהגיעו לכיתה ח', נשלח לכפר הנוער "ויצו" שבנחלת יהודה - מוסד חינוכי המשלב בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי. סיים את לימודיו במגמה הביולוגית, עם בגרות מלאה. במקום זה מצא אהבה, אוזן קשבת וקבלה מוחלטת אצל רחל האוז, אם הבית, שפתחה בפניו את ביתה, לימדה אותו לראות את האור והובילה אותו להכיר בכישוריו, ביופיו ובעוצמתו הפנימית. לא בכדי כינה אותה "אמי", ואף יצר קשר מיוחד עם בנותיה. חברת נפש נוספת הייתה לו בפנימייה, דנה, בה ראה את אחותו ועמה חלק את סודותיו. רבים מצוות הפנימייה ומהתלמידים היו קרובים אליו ואף שמר על קשר עימם ועם משפחותיהם גם לאחר סיום לימודיו. אף כי היה נער שקט, בתקופת לימודיו בפנימייה היה פעיל ומעורב בחיי החברה, אהב לשחק כדורגל, גילה חוש משחק ומשיכה לתאטרון, והיה שותף בערבי תרבות כשחקן וכמתכנן. הוא היה מוזיקלי מאוד ואהב להאזין לשיריהם של בועז שרעבי וגלי עטרי.
הודות לתמימותו ולטוב לבו התחבב מאוד על חבריו לפנימייה ועל מוריו. תמיד עזר לכולם והחיוך לא מש מפניו. חבריו זוכרים את צחוקו המתגלגל, המהדהד.
בקיבוץ מצא בית חם ואף משפחה מאמצת - משפחת פרנק - והיה בה כבן בית, כפי שמספרים החברים בגרעין: "סלביה וגיורא טיפלו בו, דאגו לו ואהבו אותו, כמו לבן שלהם. בזמן הצבא היו מחכים לו שייכנס דרך הדלת עם מדים, יחייך, ינשק את כולם, ידבר, ישב בפינת התקליטים לשמוע את האהובים עליו במיוחד..."
בתקופה זו החליט לשנות את שמו משחר לבועז - שם תנ"כי המבטא חוזק ועוצמה. סלביה שעזרה לו לבחור את שם המשפחה, הציעה את השם "הוד", שם המזכיר את הודו - ארץ מוצאו, ובנוסף - שם המביע הוד והדר, פאר מלכותי. בועז המשיך לשמור על קשר עם חברים מהפנימייה, ובמיוחד עם רחל, אם הבית שכה אהב.
בתום שנת השירות, בסוף חודש נובמבר 1993, התגייס והוצב בחטיבת הנח"ל בגדוד 931. הוא יצא לטירונות קרבית, והוכשר כלוחם. בעת שירותו ברצועת הביטחון שבדרום לבנון היה חשוף לסכנות אך לא חשש, והיה חדור גאוות יחידה. מפקדיו מעידים כי היה חייל למופת וביצע את תפקידו לשביעות רצונם המלאה.
ביום י' בשבט תשנ"ה (11.1.1995), נפל בועז בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים. הוא הותיר צוואה שבה הורה לשנות את שמו ליעקב נלאה. כן ביקש להקריא על קברו את שני השירים שאהב כל כך - "עוף מוזר" לרחל שפירא, ו"זמר נוגה" של רחל המשוררת.
בועז-יעקב נטמן על פי צוואתו בבית העלמין הצבאי שבחולון, עיר ילדותו שאהב.
בועז הונצח באנדרטה של חטיבת הנח"ל בפרדס חנה.
קיבוץ יראון הוציא חוברת לזכרו ובה דברי חברים, והשירים שאהב.
אלג'מיל, יהושע (פרג) ז"ל
בן אברהם ופורטונה. נולד ביום כ"א באדר תש"א(20.3.1941) בקהיר, בירת-מצרים. עלה לארץ בשנת 1949 דרך איטליה. למד בבית-ספר חקלאי בנחלת-יהודה ואף בביתספר "עמל" שברמלה. גויס לצה"ל באוגוסט 1959. נפצע בשעת מילוי תפקידו, וכעבור ימים מספר, ביום ט' בשבט תש"ך (7.2.60), מת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
קצב, עזרא ז"ל
בן רוחמה ואשר, נולד ביום כ' בטבת תש"י(9.1.1950) בעמרה שבעיראק, ועלה ארצה עם משפחתו בה בשנה. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם חיים וייצמן ברחובות, ואחרי-כן למד בבית-הספר החקלאי "נחלת יהודה" בראשון לציון ובכפר הנוער "מאיר שפיה" ליד זכרון יעקב. עזרא היה תלמיד חרוץ ושקדן ובהקפדתו על הכנת השיעורים ועל ניקיון ספריו ומחברותיו שימש דוגמה לחבריו. מורהו כתב עליו: "הוא היה נער חביב ונחבא אל הכלים, אך כאשר חש שנעשה לו עוול, ידע להתקומם ולהתווכח עד שתוקן המעוות. היה בו שקט נפשי ודיבורו מתון. הוא היה בעל ערכים ועקרונות, שדבק בהם בעתות גאות כמו בעתות משבר". לעזרא היה אוסף סמלים ואוסף בולים גדול, שטיפל בו לבדו במסירות רבה. בגינתו טיפח ערוגת נרקיסים ובביתו גידל דגי נוי.
עזרא גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1967 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים חי"ר ובקורס קציני חי"ר. לאחר שנסתיים הקורס הוטל עליו לשמש מדריך, והדבר היה למורת רוחו. הוא השתדל הרבה עד שנשלח, בימי מלחמת ההתשה, לשרת במעוזים שעל גדות התעלה. לאחר תקופה מסויימת הוצב ליחידה של חיילי מיעוטים, שהוטל עליה לחסום את הגבול הירדני מפני חדירת מחבלים ולאבטח את קווי התחבורה לאילת. הוא היה קצין יעיל, מסור, ממושמע ואהוד, וביצע כל שהוטל עליו לשביעות רצון מפקדיו. הוא לא סיפר להוריו דבר מן הקורות אותו, כדי שלא להדאיגם. לביתו מיעט לבוא ופעמים רבות ויתר על חופשותיו, כדי לאפשר לחיילי המילואים שביחידתו לצאת לחופשה כדי לטפל במשקם.
לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר התיישב במושב פצאל, ועד מהרה נתמנה למזכיר המושב והאחראי לענייני הביטחון במקום. הוא הקדיש הרבה מחשבה, מרץ וזמן לבעיות הדיור של המצטרפים החדשים. עזרא לא בחל בכל עבודה ובכל מעשה לטובת הכלל, עזר לכולם, יעץ ועודד. הייתה בו אהבה לזולת, חכמת חיים מהולה בתמימות, כובד ראש ורצינות רבה. תמיד ביקש את השלמות והיה בו יושר רב, ללא סייג. הוא היה חברותי מאוד וקל להתיידד, ביישן מעט, שקט, חביב ונעים הליכות. הוא היה בן נאמן ומסור מאוד למשפחתו ובימי חג ומועד השפיע על אחיו ועל אחיותיו מתנות רבות. במלחמת יום-הכיפורים השתתף עזרא בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. הוא נפל בקרב ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), בגזרה המרכזית בסיני, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "עזרא לחם בגבורה רבה במעוז "אורקל" שעל שפת תעלת סואץ ונפל בהגינו על חבריו ועל ביתו אשר בעורף. הוא היה אדם ולוחם למופת".
מושב פצאל הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, דברי זיכרונות, מכתבים ותצלומים.
חננייב, אדוארד (אדי) ז"ל
בן לאה וישראל. נולד ביום ז' בתמוז תשל"ג(14.7.1973) במחצקאלה שבקווקאז. היה הבן השלישי במשפחה בת שמונה בנים. כשמלאו לאדוארד שלוש שנים עלתה המשפחה לישראל ובנתה ביתה בשדרות.
אדוארד למד בבית-הספר היסודי 'שקמים'. כשהגיע לכיתה ז' בחר ללמוד בבית-הספר התיכון 'נחלת יהודה' בראשון לציון, במסגרת הפנימייה החקלאית. הוא אהב את בית-הספר, היה תלמיד טוב ומגיל צעיר מאוד גילה כשרונות מוזיקליים. הוא היטיב לנגן בגיטרה והשתתף בחוגי מוזיקה במסגרת המתנ"ס. אדי היה ילד אהוב, תמיד עסוק בפעילות חברתית. הוא השתלב בקרב חבריו החדשים והיה לאחד הילדים המרכזיים בחברה. אדי בלט במזגו השקט והנוח והיה אהוב ומקובל על כולם: תלמידים, מדריכים ומורים.
בשלהי חודש נובמבר 1991 גויס אדוארד לשירות חובה בצה"ל. הוא הוצב בחיל-השריון ויצא לטירונות. הוא המשיך את מסלול חיל-השריון בקורס נהגי טנקים-מג"ח והוצב כלוחם. עקב בעיות בעיניו, הורד הפרופיל הרפואי שלו, הוא שובץ מחדש. לדברי מפקדו היה אדוארד חייל בעל מרץ רב, שמח וחייכן, שמילא תפקידו ביעילות רבה. אדוארד לא השלים עם תפקידו החדש ושאף לחזור לתפקידו כלוחם בגדוד שריון.
ביום י"ב בניסן תשנ"ג (3.4.1993) נפל אדוארד בעת שירותו. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בשדרות. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים - גדי, רומן, איציק, אלה, דוד, יוסי, ויגאל.
רויטמן, רומן ז"ל
בן טטינה ופלטון, אח לאלכסנדר. נולד ביום ד' בכסלו תש"ס (23.11.1979) בטביליסי בירת גרוזיה. כבר בילדותו התגלה רומן כילד סקרן ופעלתני ומגיל חמש עסק בבניית דגמי אוניות, שהשתמרו עד היום.
רומן סיים בעירו שבע שנות לימוד בבית-ספר למוזיקה, שם למד לנגן על פסנתר. הוא קיבל שיעורים פרטיים באנגלית ולקראת סיום לימודיו בבית-הספר שלט באנגלית ובגרמנית. בהמשך גילה עניין ברדיו ואלקטרוניקה והיה חבר בחוג 'טכנאים צעירים' בטביליסי.
רומן הרבה לעסוק בספורט - שחייה וכדורסל. משנת 1992 התאמן בקבוצת 'מכבי', שאורגנה על-ידי הסוכנות היהודית בטביליסי. רומן היה תלמיד מצטיין ולאחר סיום כיתה ז' עבר לבית-ספר ייחודי למתמטיקאים ופיזיקאים בעירו. כבר אז החל בלימודי השפה העברית בבית-ספר של הסוכנות היהודית.
במאי 1995 עבר רומן בהצלחה מיונים לתוכנית נעל"ה-16 והצטרף לקבוצה בת תשעה נערים, אשר עלתה ארצה בתחילת ספטמבר 1995. רומן הגיע לפנימיית הנוער 'ויצו נחלת יהודה' בראשון לציון.
שבועיים לאחר עלייתו ארצה, הוזמן למשכן הנשיא בירושלים כחבר משלחת של בני נוער עולים למפגש עם הנשיא עזר ויצמן. רומן בירך את הנשיא בשם כל משתתפי תוכנית נעל"ה-16 לשנת 1995. למרות שהשפה העברית שבפיו היתה דלה, הוא נאם ללא עזרת הטקסט הכתוב. מתוך הדברים שנשא: "לפני חודש כל אחד מאיתנו עלה על דרך חיים חדשה, ללא הורים, כאן במדינת ישראל. זו היתה החלטה קשה מאוד, ואנו יודעים כי מחכים לנו עוד המון קשיים בדרך, אך אנו בטוחים כי בעזרת מקימי הפרוייקט, אנו, אלה שמובילים את עליית הצעירים ארצה, נצליח להתגבר על הקשיים, נלמד את השפה, ונצליח בלימודים..."
לקראת סיומה של שנתו הראשונה בארץ, רומן כבר דיבר עברית באורח חופשי. הוא היה תלמיד מצטיין ובמשך כל שלוש שנות הלימוד בתיכון נמנה עם התלמידים המובילים. במקביל ללימודיו בפנימייה המשיך רומן באימוני השחייה, והפך לאלוף הפנימייה בשחייה. בביתו שמורים מדליות וגביעים רבים שזכה בהם. בשנת 1997 השתתף רומן בצליחת הכינרת המסורתית והיה בין הראשונים בקו הסיום.
רומן גילה כשרון גם בכתיבה ובצילום. הוא נהג תמיד לעזור לחבריו המתקשים בלימודים. הוא היה מנהיג אמיתי וילד רגיש וחם, ושמר על יחסי קירבה עם בני משפחתו.
רומן אימץ את מדינת ישראל לליבו, אהב אותה וראה בה את הטוב אף כי לא התעלם מחסרונותיה. ישראל השיבה לו אהבה. בשנת 1998 סיים רומן את לימודיו בפנימייה ובידו תעודת בגרות מלאה. הוא עבר את המבחן הפסיכומטרי בהצלחה רבה. בנובמבר 1998 גויס רומן לצה"ל והוצב בשח"מ, שם סיים קורס חובשים, והוצב לשרת בכלא הצבאי בירושלים. רומן היה אהוב על כולם, ממושמע ומקצועי.
במכתביו הביתה כתב : "סוף-סוף הפכתי לחייל בצבא הגנה לישראל. ואני מאוד גאה בכך..."
ביום כ"א באייר תש"ס (26.5.2000) נפל סמ"ש רומן בעת שירותו והוא בן עשרים-ואחת. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים ואח.
אייש (אילת), יהודה אודי ז"ל
אודי, בנם הבכור של שושנה ומרדכי, נולד ביום כ"ח באב תשכ"ה (26.8.1965) בבית החולים הממשלתי שבצפת. אח לשרונה, יוסי, שלומית ושלום.
בהגיעו לכיתה ז' עבר אודי לפנימיית בית הספר החקלאי "כפר הנוער ויצו נחלת יהודה" שבראשון לציון, כאן למד עד סוף כיתה י"ב. בשנים אלה ניכרה משיכתו לתחום החינוך, מעורבותו החברתית ורצונו לעזור לזולת. אודי נטל חלק בכל תחומי הפעילות שבפנימייה, המשיך לרקוד, ואף שלח ידו בכתיבת שירים. ביצירותיו בולטת רגישותו הרבה, יכולתו לתמצת במילים ספורות רגעים ומחשבות, וכמיהתו העזה לאהבה.
עם סיום לימודיו בכפר הנוער, ב-14.8.1983, התגייס אודי לצה"ל, לחטיבת "הצנחנים". גאה ונרגש היה בטקס סיום המסלול וקבלת הכומתה האדומה שנערך בכותל, נכון לתרום ככל יכולתו להגנת העם והארץ שאהב כל כך. אלא שבצניחה השנייה נחבל אודי בגבו וספג פגיעה שלא אפשרה לו להמשיך לשרת כלוחם. הוא הועבר לחיל הרפואה, נשלח לחיפה לקורס חובשים, והוסמך כחובש וכנהג אמבולנס. את המשך שירותו עשה בבסיס "סיירים" שליד אילת.
כישרון הריקוד שניחן בו אודי ואהבתו הרבה לעולם המחול הובילו להצטרפותו ללהקת המחול שהקימה באילת אופירה נבון, אשת נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון, שבמסגרתה רקד ושר.
שאיפתו של אודי לעסוק בחינוך ולעבוד עם בני נוער לא הפתיעה איש. לאחר שחרורו, בשנת 1986, עבר קורס הדרכת נוער בירושלים, שלאחריו נשלח לעפולה להדריך נוער בעייתי. אך אודי העדיף לשוב לאילת ולהיות קרוב למשפחתו. בשנת 1990 נישא אודי לאתל. תחילה עבד כפקח במוקד 106 של עיריית אילת, ולאחר תקופה עזב ופנה למשרד החינוך, כדי להגשים את חלומו. הוא החל לעבוד כמורה בבית הספר היסודי "יעלים", בשעות הפנאי אהב אודי לבלות בים, וגילה את קסם הצלילה. הוא לא זנח את אהבתו לבמה ולריקודים, המשיך לרקוד בלהקת המחול של אילת, השתתף בפסטיבל המחול שבכרמיאל, ואפילו שיחק בכמה הצגות תאטרון שהועלו באילת. ברגעים הפרטיים שנותרו לו, כתב שירים.
שני ילדים נולדו לבני הזוג – ליאן, הבכורה, שנולדה בשנת 1991, ואיליי, בן הזקונים, שנולד בשנת 1993. אב מסור היה אודי לילדיו והרבה לטייל עם משפחתו בכל רחבי הארץ.
תחנתו הבאה של אודי בקריירה החינוכית שלו הייתה בבית הספר העל יסודי "אורים" שבאילת –עבודתו כמדריך טיפולי הייתה קשה ושוחקת, אולם אודי ראה בכך שליחות וייעוד. הוא השקיע רבות בתלמידיו, התמודד עם האתגרים שהציבו בפניו, וסייע לתלמידים הבוגרים להשתלב במקומות עבודה לקראת עזיבתם את מסגרת בית הספר. חניכיו, מצדם, השיבו לו אהבה ונקשרו אליו. מספרת מדלן אדרי, מנהלת המוסד: "אודי היה איש חם ומיוחד. אדם ברוך כישרונות. הייתה לו אפילו שעה מיוחדת במערכת השעות של בית הספר במסגרתה הרקיד את הילדים."
אודי היה דמות מוכרת באילת. ימיו היו גדושי עשייה: נוסף על עבודתו בבית הספר, שימש כמדריך לנוער במתנ"ס קולייר, עסק בהדרכת ספורט ואימן בני נוער בכדורסל ובכדורגל. כיהן כשופט במשחקי ליגת הכדורסל.
במהלך השנים נקרא אודי תכופות למילואים, והשתתף עם גדודו באימונים שנערכו בבסיס "צאלים". חבריו מספרים כי היה לוחם משכמו ומעלה, וכי היה חבר נאמן ואהוב.
לפני יציאתו לשירות המילואים האחרון, עסק אודי בהכנות למסיבת סוף השנה של בית הספר, וכמו ידע שתהיה זו פעילותו האחרונה עם הילדים, הקדיש להם שיעור מיוחד וקנה לכולם גלידה.
אודי נפל בקרב בחבל עזה ביום ח' בסיוון תשס"ג (8.6.2003). סמוך לשעה 5:30 לפנות בוקר. אודי היה בן שלושים ושמונה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באילת. הותיר אחריו בת ובן, הורים, שתי אחיות ושני אחים. על מצבתו נחקקו המילים "לתת את הנשמה ואת הלב / לתת כשאתה אוהב"... לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
פנרין, דניס ז"ל
בן ולטינה ואלכסנדר. דניס נולד באוקראינה ביום כ"ד בחשוון תש"ן (22.11.1989). בן זקונים להוריו, אח של טליה ואושרית.
דניס נולד בעיר ישמאיל בדרום אוקראינה למשפחה של משכילים ומלומדים; אביו אלכסנדר הוא מהנדס אלקטרוניקה וחשמל במקצועו ואימו ולטינה מורה לכימיה.
שתי אחיותיו, הוריו, סבו וסיליי וסבתו פולינה קיבלו אותו למשפחה בתור מלאך קטן ואהוב.
אחת מתכונותיו הבולטות של דניס הייתה היכולת להזדהות עם האחר; הוא חלק בשמחה את כל מה שהיה לו ושיתף את הסובבים אותו. דניס היה ילד חברותי מאוד. הוא נהנה לשקוע במשחק אצל חבריו, והם היו חלק בלתי נפרד מעולמו.
ילדותו עברה בבית חם ומשפחתי. בחופשות בילו בני המשפחה בבית הקיץ הקטן של סבו, שם גם למד לשחות בנהר. מדי קיץ עזר לסבו לגדל את בעלי החיים בחווה ולטפל בגידולי הירקות שנפרשו על עשרים דונם ליד הבית. דניס טיפח גם את הבוסתן של סבו, וקטף בהנאה את פירות הקיץ.
בן שש עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי המקומי, ולמד בו חמש שנים. בסוף שנת 2000 עלו ההורים וילדיהם לישראל והשתקעו בעיר באר שבע. דניס נקלט בבית הספר "רעות" בעיר. כעבור שנה עבר לכפר הנוער "ויצו נחלת יהודה" בראשון לציון וסיים את לימודיו בתיכון במקום. הוא הצליח בלימודיו והיה לתלמיד מצטיין; השתתף במגוון פרויקטים וזכה למכתבי הערכה רבים על עבודתו המסורה. המדריכים בפנימייה כתבו: "ממלא משימותיו בכבוד. אנו מרוצים מתפקידו שתורם רבות לקיבוץ!"
לדניס הייתה זיקה לתחום הנדסת האלקטרוניקה והוא אהב לעבוד עם אביו.
הוא התגייס ב-24 במרס 2008, חדור מוטיבציה ושאיפתו הייתה לשרת בחיל הים. אך דניס לא עבר את מבחני המיון הקשים ושובץ בחיל ההנדסה. בשנתיים וחצי של שירות צבאי, יצר חברויות אמת עם עמיתיו לשירות ונכנס לליבם של כל אלה שפגש בדרכו. דניס היה בחור אופטימי ושמח והקרין מחומו על סביבתו.
הוא רקם תכניות רבות: להמשיך ללמוד ולרכוש מקצוע בתחום ההנדסה ולשפר את יכולותיו במחשבים, אחד מתחביביו המובילים. הוא חלם על עתיד לצד אוהביו, משפחה וחברים, וכולם היו שותפים לתקוותיו. למרבה הצער של יקיריו, לא הספיק לממש את חלומותיו.
סמל-ראשון דניס נפל בעת שירותו ביום כ"ב באב תש"ע (1.8.2010). בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר הורים ושתי אחיות.
על מצבתו כתבו בני משפחתו ברוסית, שפת אימו: "סלח לנו שלא היינו שם כשזה קרה. זוכרים, אוהבים ולא שוכחים".
להנצחתו, הוקדש לזכרו חדר בבית הספר המקיף "ויצו נחלת יהודה". דרך חדר ההנצחה, יודעים תלמידי בית הספר מי הוא דניס פנרין.
דליה מסה ז"ל
בת ששון וחביבה, נולדה ב תש"ו 1946, התגוררה בראשון לציון
נהרגה בפעולת איבה בכ"ו באייר תשס"ב 8/5/2002
מקום אירוע: ראשון לציון - א. תעשייה חדש (שפילד)
הובאה למנוחת עולמים בראשון לציון - גורדון , חלקה: טו, שורה: 21
הותירה: בת, דליה מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 71, בת 56 במותה
דליה, בת ששון וחביבה אגבבה, נולדה בעיראק בשנת תש"ו (1946). היא עלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1950.
דליה גדלה בשכונת נחלת יהודה בראשון לציון, שם התגוררה כל חייה. נסיבות חייה אילצו אותה לעבוד כבר בגיל צעיר.
בשנת 1978 נישאה דליה ליהושע מסה. בשנת 1979 נולדה בתם היחידה יפית, לה הקדישה דליה את חייה. דליה עבדה מספר שנים כמבשלת בפנימיית הנוער ויצ"ו נחלת יהודה, היא אהבה לתת ולהעניק לבני נוער במצוקה ונהגה בהם כבילדיה.
בשנת 1999 דליה התאלמנה.
ביום שלישי בלילה, כ"ו באייר תשס"ב (07.05.2002), סמוך לשעה 23:00, פוצץ מחבל-מתאבד את חומר הנפץ שנשא בתיקו במרכז מועדון "שפילד", באזור התעשייה החדש של ראשון לציון. עשרות מהנוכחים במקום נפצעו, ו- 15 אנשים נרצחו.
דליה הגיעה למקום באותו ערב עם חברותיה, ונפצעה אנושות בפיגוע. היא הועברה לבית חולים, אך נפטרה על שולחן הניתוחים כעבור זמן קצר.
דליה הייתה בת 56 במותה. הותירה אחריה בת. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בראשון לציון.
"דליה הייתה אישה רחבת לב, רודפת אמת וצדק", כתבה בתה יפית, "היא האמינה בדו-קיום ובשלום, וכל חייה הייתה מעורבת ולחמה למען השגתו".
פטר יצחק פביאן ז"ל
בן יהודה ושושנה, נולד בכ"א בשבט תש"ב 8/2/1942
התגורר בראש פינה, נהרג בפעולת איבה
בכ"ו באייר תשכ"ו 16/5/1966 ביישוב אלמגור
הובא למנוחת עולמים בראש פינה (אזרחי) אזור: א, גוש: א, חלקה: ז, שורה: 8
הותיר: הורים, אחות ושני אחים
פטר יצחק מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 40
בן 24 במותו
פטר נולד בטופולצ'ני, צ'כוסלובקיה. אח לרפאל, אילן ומרים.
פטר נולד לתוך מלחמת העולם השנייה. הוא נשלח עם משפחתו למחנה ריכוז ומשם הגיע עם המשפחה, לאחר ההתקוממות במחנה, לקבוצת פרטיזנים בהרי סלובקיה. עם תום המלחמה, ולאחר שהתברר שכל הקהילה היהודית נכחדה, המשפחה עלתה לארץ בשנת 1949.
ממחנה המעבר בחדרה הגיעה המשפחה לראש פינה. פטר, עכשיו כבר יצחק, למד בתיכון במקום. בתום לימודיו שירת בחיל האוויר, ולאחר מכן עבד בקק"ל (הקרן הקיימת לישראל), בעבודות באזור הצפון.
השכם בבוקר יום שני כ"ו באייר תשכ"ו, (16.05.1966), נסעה שיירת טרקטורים ורכב, כמדי יום, לעבודה בשדות ממזרח לאלמגור. הג'יפ הראשון בשיירה עלה על מוקש שהונח בלילה על ידי הסורים ושני נוסעיו, יצחק פביאן ועמיקם שמאי, נהרגו.
פטר יצחק היה בן 24 במותו. הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים. הובא למנוחות בבית העלמין בראש פינה.
על שמו נקרא רחוב בראש פינה.